the-old-lady-3503684_1280

3 אתגרים עמם מתמודדים בני הגיל השלישי

כיצד משתנה מקומנו בחברה עם השנים? בתור מי שהיום מהווים את מרכז החברה ומחר חווים את מעמדם של המבוגרים בה, יעל חביב אספה 3 אתגרים משמעותיים שעימם מתמודדים בני הגיל שלישי, יחד עם הצעות להתמודדות. מי הם המבוגרים של היום ומי הם המבוגרים של פעם? מהו האתגר בלפתח שיח רגשי ומדוע מתגבשת הרתיעה משינויים?

משל בודהיסטי מספר על שני נזירים המהלכים לאורך גדת הנהר. האחד ישיש ורב ניסיון חיים והשני צעיר וחדור מוטיבציה. בשלב מסוים נקרית בדרכם צעירה הזועקת לעזרה ומבקשת לחצות את הנהר שמימיו גועשים. מבלי לעשות מזה עניין פונה לעברה הנזיר הזקן, מרים אותה על כתפיו ונושא אותה אל עבר הגדה השנייה. הנזיר הצעיר נותר מבולבל – אסור לנזירים לבוא בשיח ובטח שלא במגע עם נשים. ובעיקר לא עם צעירות ויפות כמותה. "זה מנוגד לחוקים שזה עתה למדתי", הוא חושב לעצמו בכעס. הם ממשיכים לצעוד זה לצד זה וראשו של הנזיר הצעיר מלא במחשבות טורדניות. לבסוף הוא פונה אל ידידו למסע ומעמת אותו עם תהיותיו. הנזיר הזקן נושם נשימה עמוקה ומשיב "אני אמנם נשאתי את אותה בחורה מצידו האחד של הנהר לצידו השני, אך אתה ידידי, נושא אותה עימך עד עכשיו".

בתרבויות שונות בעולם נתפסים המבוגרים כחכמי השבט. הם בעלי הניסיון האוצרים בתוכם ידע רב שנים וחוכמה שלא תסולא בפז. בהינדואיזם, לדוגמה, מחולקים החיים לארבעה שלבים כרונולוגיים. השניים האחרונים נקראים ונפרשתה (גילאי 50-74) וסניאסה (גילאי 75-100) ובהם חופשי האדם המבוגר ממטלות וימיו מיועדים בעיקר ללמד אחרים מחוכמתו, לתפילות ולתרגול מדיטציה שמטרתו להביא לשחרורו מהעולם הזה אל העולם הבא. אל שלב התפתחותי שנחשב גבוה יותר ועטוף יראת כבוד. האם גם בחברה המערבית המודרנית שמור מקום מושבם של הזקנים כמורים חשובים לחיים?

1. גילנות – תפיסת העצמי המבוגר בעיני החברה ובעיני עצמו. גילנות היא דעה קדומה כנגד אדם בשל גילו. "כמה פעמים חונכנו לשמוע שהעולם שייך לצעירים, שצריך לעזור לזקנה לחצות את הכביש או להחליט החלטות בירוקרטיות במקומו של אדם זקן כי הוא כבר 'לא יכול'?" . נכון שמטרת החינוך היא חיובית ואנחנו מצפים מעצמנו ומילדינו להגדיל ראש ולתמוך באדם מבוגר עוד לפני שיצטרך לבקש, אך יש כאן הפכפכות מסוימת.

חל שינוי חברתי גדול מאוד ב-100 השנים האחרונות. מתאים משפחתיים פטריארכליים ותוחלת חיים ממוצעת שנעה סביב גיל 50, התפחתנו לחברה השוברת את גבולות המגדר ובה תוחלת חיים גדולה בהרבה. ישראל נחשבת למקום שמיני בעולם עם ממוצע תוחלת חיים של 80.7 לגברים ו-84.4 לנשים.

ההשלכות הן שאם פעם אב המשפחה, גם בעודו מבוגר מאוד, היה אחראי לרווחת כולם, מה ששמר על כבודו, היום נשים מפרנסות גם הן את המשפחה והאחריות והכבוד מתחלקים בין כולם. מי שחזק יותר תורם יותר, ומכובד יותר. ואם להוסיף שמן למדורה, אם פעם אדם בן 50 היה נחשב בדמי ימיו, היום גיל היציאה הממוצע לפנסיה הוא 65. במילים של פעם – תום כושר הפרנסה לתא המשפחתי – ונותרו לנו עוד 20 שנים ארוכות לחיות. בשורה התחתונה, מסבירה חביב, מי שלפני 100 שנים היה נחשב למת מהלך, היום נוסע לטיול ג'יפים ברומניה עם החבר'ה, ומי שפעם הייתה לרוח רפאים היום פותחת את הבוקר בפילאטיס.

נראה שהאחריות על אתגר הגילנות, בשל היותו תפיסה חברתית, מונחת על כתפי החברה. כמה אנחנו טורחים לשאול את בני הגיל השלישי מה הם כן מסוגלים לעשות ובמה הם צריכים עזרה? האם זו שמתרגלת פילאטיס באמת מחפשת תמיכה בחציית הכביש או שאפשר במקום זה לקבל ממנה המלצות על מורים? בכל זאת, היא עשויה לתרגל זמן רב יותר מאשר שאנחנו הולכים בכוחות עצמנו. יכול להיות שכאשר נשנה את תפיסת הגילנות שאולי קיימת בנו כבר היום, גם כשאנחנו נזדקן לא נרפה את האחיזה מעצמנו ונוותר על החיים כי הם 'שייכים לצעירים'.

הבחירה להמשיך לאחוז בהגה.

2. היכולת להשתנות – מדוע וכיצד לקבל באהבה את השינויים?האם ניתן להשתנות בכל גיל , "כשאדם מבוגר מתבקש לשנות את הרגלי חייו הוא לרוב נמנע מזה, מתכחש ליכולת שלו ובאופן כללי, איננו שש לעבור שינוי בחייו". מה שמעניין הוא ששינוי מהווה היבט נכבד מאוד מתהליך ההזדקנות. אנחנו משתנים מאוד. קודם כל פיזיולוגית, ומכורח זה גם קוגניטיבית, מנטאלית ורגשית. אז קשה לומר שאין לנו היכולת להשתנות בגיל מבוגר. אבל אולי מרוב שינויים, שמרביתם אינם בשליטתנו או מבחירתנו, אובדת המוטיבציה לייצר שינויים נוספים באופן מודע. אולי כל מה שאנחנו מחפשים בגיל הזקנה הוא אי של יציבות בתוך המים הסוערים? ואולי תדירות השינויים ועוצמתם המתגברת מייצרות מעין חשדנות כלפי כל שינוי שיקרה בדרכנו, עד כדי כך שאנחנו מפספסים את היכולת להיטיב עם עצמנו? לבחור להמשיך להתפתח גם אם זה טומן בחובו שינוי נוסף?

, "כשאדם מבוגר מתבקש לשנות את הרגלי חייו הוא לרוב נמנע מזה, מתכחש ליכולת שלו ובאופן כללי, איננו שש לעבור שינוי בחייו". מה שמעניין הוא ששינוי מהווה היבט נכבד מאוד מתהליך ההזדקנות. אנחנו משתנים מאוד. קודם כל פיזיולוגית, ומכורח זה גם קוגניטיבית, מנטאלית ורגשית. אז קשה לומר שאין לנו היכולת להשתנות בגיל מבוגר. אבל אולי מרוב שינויים, שמרביתם אינם בשליטתנו או מבחירתנו, אובדת המוטיבציה לייצר שינויים נוספים באופן מודע. אולי כל מה שאנחנו מחפשים בגיל הזקנה הוא אי של יציבות בתוך המים הסוערים? ואולי תדירות השינויים ועוצמתם המתגברת מייצרות מעין חשדנות כלפי כל שינוי שיקרה בדרכנו, עד כדי כך שאנחנו מפספסים את היכולת להיטיב עם עצמנו? לבחור להמשיך להתפתח גם אם זה טומן בחובו שינוי נוסף?

אין מה לעשות, איך שלא הופכים את זה, המציאות היא אחת, ובמקרה הזה לא בטוח שאפשר לשנות אותה – אנחנו מזדקנים – מה שתמיד נשאר בשליטתנו הוא הבחירה כיצד לתפוס אותה. האם אנחנו מקבלים בהסכמה ובהבנה את ההזדקנות ומחייכים לעצמנו במבט לאחור על הרגעים הטובים שחווינו ואלה שעוד יגיעו או שאנחנו נלחמים בה ומנסים להדוף אותה? ואם כן, באיזו דרך? האם אנחנו שומרים על פעילות גופנית ומנטאלית בריאה כדי למנוע מהשינויים להגיע בטרם עת ולמתן את ההשתנות, או שאנו מנסים להימנע מהם על ידי הכחשה וסלידה?

אולי אם נייצר כבר מגיל צעיר מערכת יחסים בריאה עם המושג "שינוי" נוכל לצעוד עימו יד ביד גם בגיל הזקנה. מצד אחד, מקבלים באהבה את מה שלא ניתן לשנות ומצד שני, משאירים לעצמנו פתח לבחור לשנות את מה שניתן.

הכול משתנה, לא רק הגוף שלנו.

3. שיח רגשי – על חשיבותו ועל הדרך שבה ניתן לשמר את היכולת לפתחו. "שיח רגשי הוא מושג חדש-ישן", מסבירה חביב, "שבשנים האחרונות מקבל יותר ויותר מקום בקרב בני הגיל המבוגר. אם פעם הנטייה הייתה לא לדבר רגשות, כיום ברור שחייבים לדבר אותם החוצה – ומי שרוצה בריאות בגוף חייב שתהיה לו בריאות בנפש". אבל זה בכלל לא פשוט. שיח רגשי הוא אכן חיוני לאיכות החיים בכל גיל, וניתן לראות אותו בא לידי ביטוי בחברה המערבית המודרנית כבר בגילאי הגן. גננות מעודדות שיקוף רגשי והורים משתפים ברגשותיהם מתוך ידיעה שכך ילמדו ילדיהם לשתף בעצמם. אבל לא תמיד התמונה נראתה כל כך ורודה. הדור שהיום מהווה את "הגיל השלישי" לא התעצב בצורה שלה זוכים הילדים והנוער של היום, והרבה יותר מאתגר עבורו ללמוד לשתף. מה שעשוי להיראות מובן מאליו עבור חלקנו, עשוי להרגיש עבור אחרים רחוק כמו ללמוד להנחית מטוס.

למידת שפת הרגש, כמו כל תהליך למידה אחר, מתנהגת כמו שריר. ככל שעבר זמן רב יותר מאז הפעם האחרונה שהתאמנו על משהו, כך יהיה מאתגר יותר להניע את התהליך בשנית. הכול מרגיש מכווץ ואפילו חלוד. אם להרחיב את המטרייה מלמידת שיח רגשי אל הלמידה ככותרת ראשית, אחת ההצעות היא להשאיר את המכונה משומנת. אנחנו לא צריכים להשתתף כל שנה בקורס אחר של פיזיקת קוואנטים או של פילוסופיה אריסטוטלית, אבל אנחנו יכולים לשים לב שלא עוברת תקופה ממושכת מדי שבה לא למדנו שום דבר חדש. להישאר ערניים ופעילים ככה שתמיד תהיה לנו היכולת להתניע תהליך למידה מבחירה ולשפר את איכות חיינו.

גם למבוגרים בישראל מגיע ליהנות!

אנחנו אמנם לא יכולים לבחור האם להזדקן או לא, אך אנחנו בהחלט יכולים לבחור כיצד לעשות זאת. ישנם אתגרים נוספים ונכון שההתמודדות עימם היא לא פשוטה, אך ישנם גם יתרונות להזדקנות ובידינו הבחירה – באיזה חלק של חצי הירח להתבונן. אחד הדברים היפים בהזדקנות הוא היכולת ללכת עם מה שאתה מרגיש בלי להיות כפוף לחוקים חברתיים .זה הזמן להכיר את עצמך ולהעניק לך רוגע אחרי שנים של עשייה, יש הרבה אור בשנים הרבות שפרושות בפנינו מרגע הפרישה. כיצד אנחנו יכולים לגלם את שלב הסניאסה ההודי בחיינו כאן?

כיצד אנחנו יכולים לעזור לבני הגיל השלישי ליהנות ממנו גם במציאות הישראלית?

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

רוצים לקרוא עוד💡?

קבלו הדגמה היום ❤️

רוצה קופון של 25% הנחה?